עוד הרבה לפני שאנשים שמעו על ויקיפדיה, יהונתן היה אנציקלופדיה מהלכת. תמיד העשיר את הסובבים בידע הרב שלו. הכול בצנעה ובנועם, עם חיוך ממיס לב. את העושר הזה הוא ביטא כבר מגיל 6 בציורים מלאי צבע ויופי.
יהונתן אהב אנשים – והם אהבו אותו חזרה. במקום לריב, הוא היה הדבק שבחבורה. כל כך מגובשים היו חבריו, שכדי לשמור על קשר בסיום מסיבת י"ב הענקתי לכל אחד כרטיס שהכנתי, עם הכיתוב "נפגשים בכל שבוע שני של חודש יוני".
הכיתוב הזה יקבל בעתיד משמעות אחרת לגמרי.
הימים חלפו, יהונתן התגייס לחיל הקשר – וגם שם החיוך הממיס היה הנשק הסודי שלו. באותו שבוע שהוא היה אמור לצאת לקורס קצינים, יהונתן הגיע הביתה. זו הייתה שעת לילה מאוחרת, ואנחנו כולנו ישנו. יהונתן נכנס למקלחת, ופתאום התעוררתי לקולה של נפילה חזקה. מיהרתי למקלחת וניסיתי לפתוח את הדלת, אבל היא הייתה נעולה. דפקתי שוב ושוב אך מהעבר השני השתררה דממה. הבנתי שמשהו לא טוב קרה, ופרצתי את הדלת. מצאתי את יהונתן שכוב על פניו ללא הכרה. אחרי שהוצאנו אותו מתוך האמבטיה, אמבולנס הזעיק אותנו לבית החולים.
כבר מההתחלה נאמר לנו שמצבו קשה, קשה מאוד. בעקבות הבדיקות בישרו לנו שמצאו בראשו של יהונתן מפרצת שהובילה למוות מוחי - ומכאן הבנו שאין דרך חזרה.
וכך, ב-14.6.2000, בשבוע השני של חודש יוני, המועד שבו הוא היה אמור להתאחד עם בני כיתתו, נאלצנו להיפרד מיהונתן לתמיד. בן 19 הוא היה במותו.
מהרגע שאבדה התקווה אני ואשתי, שכבר היינו חתומים על כרטיס אדי, לא התלבטנו. את החיים של יהונתן לא הצליחו להציל, אך אולי איבריו יצליחו להציל את חייהם של אחרים. וכך אכן היה.
בזכותו 7 אנשים שונים קיבלו את חייהם במתנה.
מאז אנחנו נפגשים מדי יום שישי בחלקת הקבר, מניחים פרחים ומתאחדים עם זכרו. את הזיכרון הזה החלטנו להנציח בעזרת עיריית הרצליה בגינה קטנה וצנועה, ממש כפי שיהונתן היה אדם צנוע. בגינה הזו היה צועד יהונתן מגיל קטן בדרך לבית הספר. דרך שעושים עד היום ילדים לבית הספר.
דרך שמצטלבת עם דרכו של יהונתן – דרך של נתינה ואהבה ללא תנאי.
צפו בסרטון חניכת האנדרטה: