חזרה
זה היה יום שישי. עמית היה בחופשה מהצבא. יצאנו שנינו מארוחת צהריים אצל סבתא בדרכנו הביתה. ביקשתי ממנו שייסע איתי אבל הוא התעקש לרכב על האופנוע שלו. כל הדרך הוא היה איתי במראה. כל הדרך, עד שפתאום נעלם. פתאום.
כשבאו להגיד לי שקרתה תאונת דרכים קשה, כבר ידעתי שהגרוע מכל קרה. עמית שכב שבוע בבית חולים ללא הכרה, עד שקבעו אצלו מוות מוחי. לי היה ברור מיד מה עלינו לעשות.
כי שבוע קודם לתאונה, בלי שום הכנה, עמית שלף בארוחת ערב משפחתית כרטיס אדי והראה לנו. "אבא", הוא אמר, "אם יקרה לי משהו..." אשתי התפרצה עליו על עצם העלאת המחשבה שמשהו יכול לקרות לו... עבורי, הכרטיס היה הצוואה שעמית השאיר.
לאשתי היה קשה יותר, אולם שכנעתי אותה שזה הדבר הנכון והיחיד. הייתי כל כך נחוש, שהדבר הראשון שעשיתי אחרי קבלת ההחלטה, זה לרדת קומה אחת למטה בבית החולים ולחתום בעצמי על כרטיס אדי.
האיברים של עמית הצילו כמה אנשים. אני מכיר את כולם. אחד מהם נשאר איתי בקשר הדוק, ומגיע איתי בקביעות לבית הקברות. וכל פעם שאני רואה אותו, אני יודע שעשיתי טוב.
עמית, בן 18 במותו, הוא הבכור שלי, וכל מה שיכולתי לחלום עליו. ולא רק לי – ילד שכולם אהבו, ילד שאוהב לעזור, שלוקח אחריות. הוא תמיד היה הנהג, זה שלא שותה ולוקח את כולם הביתה. הוא כבר הספיק למצוא אהבה גדולה.
למעשה, הוא נפטר ביום ההולדת של החברה שלו.
החיים שלי התפרקו לאחר מות עמית, אבל אני משתתף בקביעות בקבוצת תמיכה של המרכז להשתלת איברים. מצאתי שם כוח לאסוף את עצמי מחדש ולבנות שוב את החיים שלי, עם הגעגועים הגדולים לבן שלי ועם המחשבה שמילאתי את צוואתו כראוי.
אבי בנעים, אביו של עמית ז"ל, חייל בן 18 שאיבריו נתרמו