חזרה
ב- 6.10.06 נגדע פתיל חייו של עידו בתאונת אופנוע בעודו בן 26 שנה בלבד.
עידו נפגע אנושות בגזע המוח. הוא שכב יומיים במחלקה לטיפול נמרץ בבי"ח "הדסה- עין כרם" וכשהרופאים קבעו את מותו, הודעתי לאחר התייעצות עם רעייתי, ירדנה ועם בנותיי, ליטל ומור, שהחלטנו לתרום את איבריו. בעצם, היה ברור לנו שזוהי צוואתו הבלתי כתובה של עידו. שהרי היה לו לב ענק, שופע אהבה וצורך אובססיבי לתמוך ולעזור לכולם. כשחבריו מהצנחנים ארגנו צעדה לזכרו, הם כתבו על ההזמנה: "עידו זיו, הלוחם בעל הנתינה."
רק כחודש לאחר שהובא למנוחות, מצאנו בין חפציו כרטיס "אדי" עליו חתם. מעולם לא סיפר על כך לאיש וכמובן שלא הופתענו מכך. 7 בני אדם זכו באיבריו. עם 3 מהם אנחנו בקשר. מלווים את קצב החלמתם ומבחינתנו הם חלק חשוב ממשפחתנו.
בתוך התהליך התוודעתי למצוקה של חוסר בתורמים ומהר מאד מצאתי עצמי "שליח" של מרכז ההשתלות הלאומי. מבחינתי מדובר בסולם הערכים של החברה הישראלית. זה בא לידי ביטוי בהרצאות רבות בכמה סקטורים (בעיקר בצבא) במטרה לעודד חתימה על כרטיסי "אדי".
בין השאר אני מספר כי העובדה שאיבריו של עידו חיים ב-7 אנשים שונים, מזרימה לא מעט אנרגיות חיוביות לקרבנו. אמנם האובדן הופך את חיי המשפחה לקשים מנשוא, אולם התחושה הזו, שחיים אחרים ניצלו, מחזקת את כולנו. ואגב, אנחנו מרבים לשמוע מאנשים רבים דברי שבח על ההחלטה לתרום.
לדעתי, תרומת איברים במדינה כמו שלנו, בה כולנו אמורים להיות ערבים זה לזה, צריכה להיות מעין רפלקס מותנה של כולנו. המצווה החשובה ביותר על פי ההלכה היהודית הינה "הצלת חיים" ובזה בדיוק אנו עוסקים. ובנימה מאד אישית, בעיני רוחי אני מאמין שעידו צופה בנו ממרומים... וגאה מאד.
שוקי זיו (אבא של עידו).