חזרה
קול ששון וקול תרומה
מצחיק איך רגע בודד יכול לשנות חיים שלמים.
אחד מאותם רגעים היה בדיקת דם שגרתית שעשה בעלי עמית ושהדליקה נורה אדומה. נורה שהובילה לסדרה של בדיקות, שגילו שאחת מכליותיו קטנה מאוד ואינה מתפקדת (כליה דיספלסטית קוראים לזה בז'רגון הרפואי). הצרה הייתה שגם הכליה שעבדה לא תפקדה ב-100%. אז התחלנו מעקב וקווינו לטוב.
התקוות שלנו התממשו (לפחות בחלקן), כי הכליה המתפקדת החזיקה מעמד במשך שלושה עשורים. אך כפי שאפשר לנחש, תפקודי הכליה הלכו ופחתו עם השנים. ככל שחלף לו הזמן, כך תדירות המפגשים עם הרופאים הלכה וגדלה, ועמה גברו ההגבלות שנכנסו לחייו של עמית.
31 שנים החזיקה בגבורה הכליה המתפקדת של עמית, עד שלבסוף תש כוחה. בשלב הזה עמדנו בפני צומת דרכים: האם לחכות לתורם ולהתחיל טיפולי דיאליזה עד אז? או לתרום לעמית כליה משלי כדי לחסוך את ההמתנה ואת טיפולי הדיאליזה? ברגע שהבנתי אילו אפשרויות עומדות על הפרק, התשובה הייתה ברורה. למרות הקושי של עמית והדאגה שלו לשלומי, הגענו להחלטה משותפת: אני הולכת לתרום לבעלי כליה.
ההחלטה שקיבלנו אמנם הייתה נחושה, אך לוותה באופן טבעי בלא מעט סימני שאלה: מה הסיכויים? מהם הסיכונים? איך ייראה היום שאחרי? מה גם ששנינו אמורים לעבור תהליך כירורגי... שיחות שקיימנו עם אנשים שעברו את התהליך סייעו לנו לצאת לדרך בלב שלם ולעבור את הבדיקות הדרושות. זה לא אומר שלא חווינו רגעים קשים – למשל כאשר שיתפנו את ההורים משני הצדדים בהחלטה וראינו את הדאגה לשלומנו נסוכה על פניהם.
לשמחתנו קיבלנו לאורך כל הדרך המון אהבה ותמיכה מההורים, ובכלל מהסביבה הקרובה: מהחברים, מהעמיתים לעבודה ומהקרובים. התמיכה הזו נחרטה לנו עמוק בלב ונשארה במחשבותינו גם ביום המיוחל שבו בוצעה ההשתלה, בחודש אוקטובר האחרון.
את החשש מפני הלא נודע בימים שלפני החליפה אחרי הניתוח הרגשה של סיפוק גדול. סיפוק שמתעצם בכל יום, עם השיפור בתוצאות הבדיקות. להרגשה הזו תרם הצוות המופלא במרפאת המושתלים בבי"ח בילינסון, שעושה פשוט עבודת קודש.
כמה חודשים אחרי, כיום עמית ואני מרגישים מצוין. כל הסימנים מראים שמצבו של עמית תקין, והוא חוזר לעצמו בהדרגה. אני חזרתי לעבודה כטכנאית אולטרה סאונד בתל השומר.
הרבה אנשים שואלים אם ההשתלה חיזקה את הקשר בין עמית לביני. האמת? לא ממש. הקשר הזה בינינו היה חזק לפני – והוא נשאר איתן כסלע גם אחרי...