חזרה
מהיום שבו הגחתי לאוויר העולם, נולדתי לתוך מציאות שלוותה בשתי מילים מלאות משמעות: סיסטיק פיברוזיס. המחלה הגנטית שגרמה לי לחלות גבתה את חייהם של שלושה מאחיי. אני הייתי ברת מזל, ולמרות המגבלות והאשפוזים התכופים החלטתי לא לוותר על החלום - ולהקים משפחה.
ואכן, חייתי חיים מלאים, שהגיעו לשיאם עם הולדת שני ילדיי היקרים. אך בשנת 2009 החל מצבי הבריאותי להידרדר. פתאום הרגשתי שחסר לי אוויר אפילו כדי לבצע פעולות יומיומיות פשוטות, כמו ללכת מהמטבח לסלון. נזקקתי לכיסא גלגלים ומצאתי את עצמי מחוברת לחמצן 24 שעות ביממה.
בינואר בשנה שעברה הרגשתי שאני קרובה מתמיד לתחתית. נכנסתי לתור להשתלות והבנתי מהרופאים שאם לא יימצא תורם בקרוב, תוך חצי שנה אני לא פה. אני לא אישה דתייה, אבל התחלתי להתפלל ולדבר עם אלוהים. לא רק אתו דיברתי, אלא גם עם שני ילדיי הקטנים. הם גדלו לתוך המציאות הזו, הם היו רגילים לשמוע אותי נכנסת לקוצר נשימה, ותמיד תמכו וחיפשו איך להקל על אמא. ולכן לי ולבן זוגי היה חשוב לשתף אותם במצב.
במיוחד בתקופה הזו התגברו המחשבות על מה יעלה בגורלי. לנשום זה הדבר הכי בסיסי בעולם, והייתי כל הזמן צריכה להיאבק כדי להגיע לנשימה הבאה. מזל שלא הפסקתי להאמין... כי חודשיים בלבד אחרי שנכנסתי לתור להשתלות התרחש הנס האישי שלי. קיבלתי את הבשורה שלה חיכיתי כל כך – נמצא תורם, והתבקשתי להגיע לבית החולים. מאותו הרגע היה מרוח חיוך גדול על פניי, מתוך ידיעה שאני הולכת לקבל חיים חדשים.
ירדתי לחדר הניתוח בלי לחשוש. צחקתי כל כך הרבה, שהרופא המרדים אמר שהוא מרדים אותי לא כי צריך, אלא כדי שיהיה לו קצת שקט ממני... הייתי אופטימית אבל מפוכחת, וביקשתי שאיבריי ייתרמו אם חלילה יקרה הגרוע מכול.
אחרי תקופת הסתגלות לא קלה, פתאום נכנס לי הרבה אוויר לחיים, שמאפשר לי לחיות כאחד האדם. כיום אני מקדישה את כל כולי לילדים ומשלימה פערים. אחרי ההשתלה בתי בת ה-7 אמרה לי ש"את המתנה הכי גדולה שלי". בני בן ה- 12 שמח שקיבל "אימא חדשה", וראיתי איך ירד עול כבד מפניו.
אני חזרתי למעגל העבודה ולהעניק מעצמי לזולת. בעקבות החסד הגדול שלו זכיתי, למדתי תרומה אמיתית מהי, ואני מוקירה מדי יום את משפחת התורם, שהייתה בשעתה הקשה מספיק אצילה כדי לחשוב על אחרים.
אני מזמינה אתכם להצטרך למאות אלפי האזרחים שכבר חתמו על כרטיס אדי - חתמו עכשיו -