ד"ר נילי לוי

כך תרמתי כליה לבחור שמעולם לא פגשתי

מאז שתרמתי כליה בחודש ספטמבר האחרון, אנשים ששומעים על התרומה פונים אלי, מברכים, מעריכים, אבל גם משתאים ותוהים: מה גרם לי לקום ולתרום כליה? האם לא חששתי? מה היו הלבטים? האם אני לא נמצאת בסכנה? איך עבר הניתוח? 
ואותם האנשים שהתעורר בהם הרצון לתרום שואלים מה אני ממליצה?

הכל החל בשנת 2009 כשפרופ' נעם זהר, המנחה שלי לדוקטורט, הזמין אותי לדיונים של ועדות אתיקה בנושא תרומת איברים. בדיוני הוועדה נחשפתי לצורך בתרומת איברים (מכל הסוגים, מן המת ומהחי), למספר העצום של חולים הממתינים בתור לתרומת כליה, לטיפולי הדיאליזה המפרכים אותם הם עוברים מספר פעמים בשבוע, לקושי שלהם לתפקד אפילו תפקוד יומיומי פשוט, לכאב ולסבל שהם חווים. 
במקביל, למדתי שתרומת כליה אינה פוגעת באדם שתורם. למעשה, אדם שתורם כליה יכול לנהל חיים רגילים לחלוטין, לאחר ההחלמה מהניתוח. במהלך הדיונים, חשבתי לעצמי: אם אנחנו מבקשים לעודד אנשים לתרום איברים – למה לא אני?

הדבר היחיד שעצר אותי באותו שלב היה המחשבה על ילדיי. הם עוד היו צעירים, והיה חשוב לי לוודא שהם בריאים ואינם נמצאים בסיכון (למקרה שיצטרכו, חס וחלילה, בשלב כלשהו תרומת כליה). בעודי הופכת את הרעיון בדעתי, בצירוף מקרים מדהים, בעלי סיפר לי שהוא צפה בכתבה על אדם שתרם כליה לאדם שלא הכיר ובעקבות זאת בעלי החליט שגם הוא רוצה לתרום. מאחר שהילדים היו צעירים, החלטנו באותה עת שרק אחד מאתנו יתרום כליה ונתתי לבעלי את ברכת הדרך.

החיים, כמו החיים, מלאי עניין ועשייה והשנים חלפו במהירות. הילדים בגרו והחלו במיונים לקראת שירות צבאי משמעותי, במהלכם הם עברו בדיקות רפואיות שהוכיחו שהם בריאים ואינם בסיכון. האווירה במדינה בתקופה של חטיפת שלושת הנערים ומבצע צוק איתן, תחושת הערבות ההדדית והרצון לתרום לזולת, לעשות טוב, לתת מעצמי - עוררו בי מחדש את המחשבה על תרומת כליה.

צפו בסיפורם המרגש של נילי ומשה לוי

שוחחתי על כך עם בעלי, והתברר שגם הוא עדיין מחזיק ברצון לתרום כליה. החלטנו, שבתקופה הזו של חיינו וחיי ילדינו אנחנו יכולים לתרום כליה במקביל. 
מכיוון שהכרתי בחשיבות של המרכז הלאומי להשתלות, כגוף שמכיר את כל החולים במדינה ויודע את מצבם ובעקבות זאת קובע את רשימת המועמדים להשתלה, יצרתי קשר עם המרכז הלאומי להשתלות בצורה ישירה והצעתי שבעלי ואני נתרום כליה לאדם שהכי זקוק לכך - האדם שנמצא בראש הרשימה.

בשלב הזה אנשים רבים שואלים אותי, האם בכל זאת לא חששתי מההשלכות? לאמיתו של דבר הגעתי להחלטה מאוד בשלה. זאת אחרי שנים של מחשבה על תרומת איברים, הכרה בחשיבות העניין והיכרות עם הנושא מהישיבה בוועדות האתיות. יחד עם זאת, בתהליך התרומה הצוות הרפואי העניק לי הסבר מפורט על התהליך, ועל הסיכויים והסיכונים הכרוכים בתרומת כליה. עברתי בדיקות מקיפות, כדי לוודא שתרומת הכליה תועיל לאדם שנמצאתי מתאימה לתרום לו, מצד אחד, ומצד שני לא תפגע בבריאותי.

בשלב מסוים, בשל מצב רפואי של אמי, הרופאים הביעו חשש שקיים אצלי סיכון מוגבר ללקות בגיל המבוגר בפגיעה בכליה. הרופאים הציגו בפני את הסיכונים והציעו לי לשקול שוב את נכונותי לתרום כליה לאדם זר. לאחר ששקלתי את הדברים היה לי ברור שאני רוצה להמשיך בתהליך ולתרום את הכליה. כאשר הרופאים דיברו על 6% סיכון, אני בחרתי להתמקד ב 94% סיכוי לחיים ארוכים ובריאים. זאת תוך שאני יכולה לסייע לאדם, שעובר דיאליזה 4 פעמים בשבוע, סובל מכשל של הכליות ונשקפת סכנה לחייו. עבורי הבחירה הייתה מאוד קלה וברורה.  

בני המשפחה שלי תמכו בי לאורך כל הדרך והתרגשו מאד מהבחירה לתרום ומכך שהבאתי את המחשבה והרצון הטוב לכלל מעשה.

בעלי, תרם כליה חודש לפני (אבל זה כבר סיפור לפוסט נפרד). הייתי איתו בכל שלבי ההחלמה וידעתי לקראת מה אני הולכת. לאורך כל התקופה ציפיתי בהתרגשות לרגע בו גם אני אתרום כליה.
יום לפני הניתוח, הגעתי לביה"ח לביצוע הבדיקה האחרונה ובמקרה פגשתי את אלרז אפטקר – בחור צעיר ונחמד, נשוי ואב לשני ילדים קטנים, שיועד לקבל את הכליה שלי. שוחחנו ושמעתי ממנו על המחלה שלו ועל ההתמודדות שלו ושל משפחתו עם המחלה ועם הניסיון לחיות תוך קבלת טיפולי דיאליזה תכופים. לאחר הפגישה שמחתי אף יותר על הזכות שניתנה לי לסייע לו ולמשפחתו לחיות חיים טובים יותר.

הניתוח שלי התבצע בתאריך 17.9.15. הוא עבר בקלות רבה. והרגע המרגש ביותר מבחינתי היה כאשר לפנות בוקר העלו את אלרז למחלקה והאחות סיפרה לי שהניתוח שלו עבר בהצלחה והכליה נקלטה ומתפקדת היטב. זה היה הרגע בו זלגו לי דמעות מהתרגשות.

מה אני ממליצה למי שמתלבט לגבי תרומת כליה?
ראשית, לפגוש אנשים שמקבלים טיפול בדיאליזה, כדי להבין עם איזה סבל וקשיים הם מתמודדים. שנית, לשוחח עם אנשים שתרמו כליה, לשמוע מהם מה הם חוו לאורך התהליך.
שלישית, להקשיב קשב רב לרופאים, לשאול שאלות ולכתוב את התשובות. 
ורביעית, לדבר על הכול עם בני המשפחה, כדי ליצור סביבה אוהבת ומבינה שתספק תמיכה.

במקרה שלי, ההחלמה מהניתוח היתה קלה ומהירה. בתוך שבועות קצרים הגוף חזר לעצמו. אף שבמשך כחודש ימים חשתי עייפות קלה ונדרשתי מנוחה רבה. 
כיום חזרתי לפעילות מלאה. אני מקבלת מטופלים ומרצה באוניברסיטה בתחום של ביו-אתיקה, וממשיכה לחפש דרכים נוספות להיטיב עם הזולת. 

ד"ר נילי לוי