חזרה
ב 21.3.12 בהיותה בת 57, נפטרה אשתי אריאלה דובדבן בחדר הניתוח בבי"ח סורוקה עוד בטרם הורדמה לצורך ניסיון נואש להצילה ממפרצת קשה באבי העורקים. בעודנו המומים מהודעתו הפתאומית של המנתח, דרשתי בתמיכת ילדיי לעשות מיידית את כל הדרוש לתרום את אבריה להצלה או לאיכות חיים. היה ברור לנו שכך רצתה אריאלה, כך רצה כל אחד מאיתנו, זוהי צוואתה וזהו המסר שלנו לחברה כולה, למצות מעצמך את המיטב, ולתת ככל יכולתך לאחר.
אריאלה הייתה כל חייה סמל של מצויינות ונתינה, חוכמה ורגישות חברתית. את לימודיה בתיכון "קוגל" בחולון, כמו גם תואר ראשון ושני בחינוך ומינהל חינוכי סיימה תמיד בהצטיינות, ובהמשך דרכה החינוכים כמורה, רכזת מקצוע ומרצה לאנגלית, תמיד בחרה לקדם את המצויינים ולטפח את המצויינות בבתי הספר התיכוניים והמכללה בהם עבדה. היא פיתחה שיטות הוראת אנגלית ייחודיות אותן הנחילה למורים וסטודנטים ששהו במחיצתה. אריאלה חינכה כיתות מדעיות בתיכון בקרית מלאכי והתגאתה בתלמידיה שפרצו קדימה בצבא ובאקדמיה. אריאלה אהבה את ההוראה, את הקשר הקרוב עם התלמידים, היא הפיקה הנאה מילדים סקרנים הצמאים לידע ושואפים להתפתח, עיניה הבריקו כשהיתה מספרת על תלמידיה, המאושרים מכל גילוי חדש של ידע וחכמה.
אריאלה היתה בעלת רגישות חברתית וערכי הנתינה והתרומה שספגו ילדינו בבית, היוו בסיס לפעילות התנדבותית של כל אחד ואחת מהם במד"א, ברפואה, בשירות הצבאי או בפעילות קהילתית. תוך כדי חיים עמוסים של לימודים והוראה, גידלה אריאלה וחינכה את חמשת ילדינו למצויינות וערכים במסירות אימהית רבה, תוך הכוונה מתמדת להשכלה והצטיינות. לשיא הנתינה והמצויינות הגיעה אריאלה לפני כחמש שנים כאשר הקימה וניהלה את "לרום" מרכז מרחבי למחוננים ומצטיינים אשר מייד הפך דוגמה במערכת כולה, למוסד המשלב מצויינות ומקצוענות יחד עם בית חם ומחבק לילדים והוריהם, שמצאו בו את האוזן הקשבת והתמיכה האימהית שלעיתים חסרה להם בבתי הספר בהם למדו בשיגרה. סיסמת ביה"ס בו בחרה "להגביה עוף בדרך ארץ" ממצה את תורתה ועולמה של אריאלה – המצטיין שחי בחברה ותורם לטובתה ורווחתה. נסיקתה של אריאלה נקטעה בטרם עת.
כרטיס תורם אדי שכן מאז ומתמיד בארנקה כמו אצל כל בני משפחתנו. יחד התקוממנו על כל מקרה בו בוטלה תרומת איברים בלחץ משפחה או גורמים אחרים. הכרטיס היווה עבור כולנו הצהרת כוונוות אמיתית ובלתי חוזרת וברגע האמת, לא נרתענו. למרבה הצער, איבריה הפנימיים של אשתי לא שרדו את עוצמת האירוע לצורך השתלה. קרניות עיניה החזירו מאור עיניים לשני אנשים שטרם זכינו להכיר, אך כן זכינו בנחמה והתרגשות, ובידיעה שיישמנו את מה שהאמינה בו אריאלה בחייה, מצויינות ונתינה.