חזרה
א͟ו͟מ͟ר͟י͟ם͟ ͟ש͟א͟מ͟א͟ ͟ת͟מ͟י͟ד͟ ͟י͟ו͟ד͟ע͟ת͟,͟ ͟ו͟א͟נ͟י͟ ͟ב͟ל͟י͟ב͟י͟ ͟י͟ד͟ע͟ת͟י͟ ͟ש͟א͟ו͟ש͟ר͟ ͟ש͟ל͟י͟ ͟כ͟ב͟ר͟ ͟ל͟א͟ ͟י͟ח͟ז͟ו͟ר͟
מגיל קטן אושר שלי אהב לטייל. אין אבן בארץ שלא הכירה את הילד הזה. אושר התגייס לנח"ל והיה "מורעל". הוא עבר את הטירונות בהצטיינות, סיים קורס מ"כים וקורס קצינים. יום אחד, במהלך השירות בדרום, הוא החל להתלונן על כאבי ראש חזקים והובהל לבית החולים. בבדיקות שביצעו גילו לו גידול בראש.
במהלך הניתוח להסרת הגידול נפגע עצב הראייה, וגם השמיעה באחת האוזניים אבדה. מאז הוא היה לקוי ראייה ושמיעה, אך אושר, כשמו כן הוא, לא נתן לעצמו לשקוע לאורך השיקום הארוך וגם אחריו. הוא התעקש לחיות את החיים במלואם ובמרוצת השנים לימור, קצינת הנפגעים של החטיבה שהגיעה לבית החולים כדי ללוות אותו, הפכה לאשתו. מתוך אהבתם הגדולה נולד לנו הנכד המקסים אשחר.
לאחר החתונה הם עברו לגור בעיר האהובה עליו ירושלים, שם הוא למד לתואר בעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית מתוך רצון לעזור לכמה שיותר אנשים. לאחר סיום התואר
עבד אושר כעובד סוציאלי בהוסטל לשיקום אסירים משוחררים בצפון. כזה היה אושר, מלא בנתינה וביכולת לראות את הזולת, גם לאחר שאיבד את יכולתו לראות.
אושר ניהל חיים מלאים. עמד לסיים תואר שני בכתיבה יוצרת, אשתו הייתה בהריון שני ולמרות האתגרים – הוא חייך אל החיים והחיים חייכו אליו חזרה. אושר ראה את עצמו הופך לסופר, ואפילו החל לתכנן את שיפוץ עליית הגג שהייתה אמורה לשמש כפינת עבודה. לקראת סיום התואר היה אמור לשאת דברים בשם הכיתה, לרגל ביקורו של הסופר א.ב. יהושוע, נאום שלא ידענו כי לא יזכה לשאת.
חודשיים לפני סיום התואר חצה אושר במעבר חצייה בזיכרון יעקב עם בנו, אשחר בן השלוש, שהיה בעגלה. לפני הגעתם לשפת הכביש שממול, רכב פרטי פגע בהם בחוזקה, ואושר נחבל בראשו בצורה חמורה, ובנו באורח פלא נפגע באורח קל. כשהגענו לבית החולים, הבנו שמצבו של אושר קשה, קשה מאוד.
למרות הניתוח להצילו, במשך ימים ארוכים חיכינו וקיווינו, אך בכל פעם ששאלתי למצבו אמרו לי שהמצב לא טוב, וצריך להתפלל. אומרים שאמא תמיד יודעת, ואני בליבי ידעתי שאושר שלי כבר לא יחזור.
בבוקר יום שני ה- 25.4.2011, ביום השביעי של פסח, קבעו הרופאים שאושר במצב של מוות מוחי. ההחלטה לתרום את איבריו הייתה לא קלה אך מתבקשת, לנוכח הנתינה שזרמה בעורקיו. אני יודעת בלב שלם שזה מה שאושר היה רוצה, שנמשיך את רוח הנתינה שפעמה בו וממשיכה כעת לפעום בגופם של אחרים. 3 חודשים אחרי לכתו, נולדה עמליה, בתו של אושר.
אני בטוחה שאושר מביט עלינו מלמעלה, ושמח שאנחנו ממשיכים את דרך הנתינה שלו. לאחר לכתו תרמנו את האופניים שלו לעמותת "כן ולא רוכבי השרון", אשר מחברת בין רוכבי אופניים עיוורים ורואים. החלטנו לאמץ את העמותה, ואחת לשנה אנחנו עורכים רכיבה לזכרו של אושר.
ילד יקר שלי, הקיץ חגגנו לך ארבעים. שמונה שנים אנחנו חיים בלעדיך, ואני עדיין מנסה לדמיין את מראה פניך: האם השיער שלך מאפיר בצדדים? האם נוצרו קמטים בצדי עיניך היפות? באזכרה שנערכה לכבודך הגיע אהוד בנאי, הזמר האהוב עליך, ושר לכבודך. מאז שהלכת כמעט כל ערב אני שומעת את שיריו של אהוד בנאי, והלב מוצף בגעגוע שלא ייגמר לעולם.
חנה נחמני,
אמא של אושר זכרו לברכה